<h1>רבינו יהונתן מלוניל — ברכות</h1>
<h2>דף נד.</h2>
[ברכות נ"א ע"ב] מתני'. ב"ש אומרים שברא מאורי האש, שצריכא למימר שברא שהוא לשון עבר אבל בורא לא, שהוא לשון עתיד. וכשאנו מברכין על האור במוצאי שבת, משום דאור במוצאי שבת איברי שנתן הקב"ה בינה באדם הראשון והביא שני רעפים והכה זה את זה ויצא מהן אש, דבליל שבת לא איצטריכא לנר משום כבוד שבת שמשה כל הלילה מאור השמש, כדאמרינן, ל"ו שעות שמשה האורה ושראה אדם הראשון שבמוצאי שבת חשכה לו והוא לא ראה חושך מימיו, שהרי נברא ביום ו' ושעה ט' וסרח ובעשירית נדון ונגרש מגן עדן, והיה סבור שמפני חטאו היה, עד שגלה לו השם כי כן יהיה תמיד הענן יכסנו ונתן לו עצה מאין יכול להוציא אורה. וסבר נמי שצריכה לומר מאור דחד נהורא איכא בנורא, דהיינו השלהבת. וב"ה סבירא להו דלשון בורא נמי עבר הוא, כדאשכחן יוצא אור ובורא חושך. וצריכא נמי שיאמר מאורי, דהרבה מאורות יש באש, שלהבת אדומה, לבנה, ירקרקת.
גמרא. אין מברכין במוצאי יום הכפורים אלא על האור ששבת, לפי שכל היום לא הותר לו לבשל בו כשאר ימים טובים, והיה עומד לפניו ולא היה יכול ליהנות ממנו. אבל אור שהוציאוהו במוצאי יום הכפורים מן העצים ומן האבנים למה יברך עליו, כי בזה האש לא היה יכול ליהנות בו שהרי שלא היה בעולם. אבל בשבת אע"ג דלא היה יכול ליהנות בו מברכין עליו משום דתחילת בריאתו היה במוצאי שבת, מה שאין כן במוצאי יום הכפורים.
<h2>דף קג.</h2>
מתני'. ב"ש אומרים נר ומזון וכו', מיירי במי שהיה אוכל בשבת אחר מנחה קטנה וחשכה לו, ועדין לא גמר סעודתו ואין לו אלא כוס אחד, שאם היה לו שיעור שני כוסות יין היה מבדיל על אחד והשיעור השני היה מניח לברכת המזון. אבל השתא שאין לו אלא שיעור אחד אם יבדיל בו ויטעום ממנו לא ישאר לו שיעור לברכת המזון, ואנן סבירא לן דברכת המזון טעונה כוס. כיצד יעשה, יניח אותו עד שיגמור סעודתו ויברך עליו הבדלה וברכת המזון. דאע"ג דאמרינן [ק"ז, א'] אסור לטעום קודם שיבדיל, ה"מ למי שלא התחיל מבעוד יום, אבל מי שהתחיל מבעוד יום דברשות עבד לא מפסיק, והכי קבעינן בפסחים [ק"ה, א'] ואפילו לפרושי מפה לא מצריכינן ליה. אי נמי מיירי שגמר סעודתו וחשכה לו, ועדין לא בירך ברכת המזון ועומדות לפניו שתי מצות שטעונות כוס ואין לו אלא שיעור אחד, שאם היה בידו שיעור וחצי היה מבדיל עליו ומשליך בידיו או בכלי אחר אותו חצי שיעור וגמעו והשאר יניח לברכת המזון, אבל עתה שאין לו אלא שיעור אחד כיצד יעשה, יברך עליו הבדלה וברכת המזון וסודר עליו בזה הסדר, נר, דהיינו מאור האש. ואח"כ מזון ואח"כ בשמים ואח"כ הבדלה. והבדלה בסוף דאפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא להוי עליה כמשוי. ולב"ה מקדים בשמים למזון כדי שיהיו ביחד נר ובשמים ולהראות דהבדלה מאחרינן משום טעם דאמרינן, אע"ג שהיה מחויב בו תחלה משנתחייב בברכת המזון. אבל שאר הברכות שנוכל לעשותם דלא מחזי כמשוי מקדמינן להו והיינו נר ובשמים.
[ברכות נ"א ע"ב] מתני'. אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, שיהיו נהנין ממנו. ובגמרא מפרש דלא יאותו ממש, אלא כל שהנר קרוב לו כל כך שאם ירצה להשתמש בו יוכל להשתמש לאורו מברך עליו, אבל אם רחוק ממנו לא.
<h2>דף קה:</h2>
צלי של שבת בערב שבת, שהתפלל תפלת ערבית של שבת, שהיא ז' ברכות בערב שבת, כלומר, מי"א שעות חסר רביע ולמעלה, דקסבר הלכה כר' יהודה דלילה מקרי. ועשה זה בעבור דוחק שהיה לו לילך לדבר מצוה בתוך תחום שבת, או בעירוב בתוך שני תחומי שבת ולא יהיה לו פנאי להתפלל בליל שבת. וכן ר' אושעיא דצלי של מוצאי שבת בשבת. אומר קדושה על הכוס, כלומר, אם היה מותר לגמרי לומר קידוש מבעוד יום וכן הבדלה מבעוד יום, או לא. דשמא לא התירו חכמים כי אם לענין תפלה דרחמי, אבל קדוש היום דאוריתא לא שרינן ליה עד שתחשך, או דילמא לא שנא.
<h2>דף קיד.</h2>
אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה, שנחלקו בהלכות סעודה. מברך על היום, קדוש היום בערבי שבתות וימים טובים ואח"כ ב"פ הגפן. גמרא. ת"ר אלו דברים וכו' שהיום גורם ליין שיבא, כוס זה לא בא אלא לכבוד היום, שהרי אין דרך כן בימות החול ולכך צריך להקדים הקדוש. ועוד טעם אחר, וכבר קדש היום משקבלו עליו, או מצאת הכוכבים. ועדין יין לא בא, לשולחן וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה. וב"ה אומרים מברך וכו' שהיין גורם לקדושה שתאמר, שאם לא היה לו יין לא היה מקדש על השכר או על המים, נמצא שהיין עיקר. ואם תאמר הלא היה מקדש על הפת כדאמרינן בגמ' [קו, ב] זימנין דהוה חביבא ליה חמרא מקדש אחמרא וזימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא. הא לא קשיא לפי שהפת במקום יין קאי, וכמו כן היו חולקין בו ב"ש וב"ה אם יברך המוציא קודם קדוש היום, אם לא. דבר אחר ברכת וכו', כשם שאמרו ב"ש שני טעמים לדבריהם כמו כן נתנו ב"ה לדבריהם. ברכת היין תדירה, שהיא נוהגת בכל עת שישתה, מה שאין כן בקדוש, ותדיר קודם, נפקא לן במסכת זבחים [דף פט, א] מהאי קרא דכתוב במוספים מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה, מלבד משמע לאחר שהקרבתם התמיד הקריבו המוספים, וקא דרשינן אשר לעולת התמיד למה לי, אלא קרא יתירה הוא למילף דבשביל שהוא תמיד הקדימה הכתוב. ומכאן אתה דן לכל התדירין.
